התיישנות בדיני עבודה

שאלה

שמעון עבד 5 שנים כמוכר בחנות ומשלא הצליח להתקדם בעבודה החליט להתפטר לטובת עבודה רווחית יותר. לאחר ההתפטרות פנה שמעון לרו”ח שיבדוק האם שולמו לו כל התשלומים המגיעים לו לפי חוק. לאחר בדיקה הודיע הרו”ח לשמעון שלמעט הפרשות לפנסיה ולפיצויים לא שולמו לו דמי הבראה, וחופשה, ויעץ לשמעון לזמן את המעסיק לבית דין ולתבוע רטרואקטיבית הבראה, ופדיון חופשה.

עוד אמר הרו”ח שלפי החוק אפשר לתבוע פדיון חופשה רק עבור 3 שנים שלא שולמו לו [1], ודמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות [2].

שמעון החליט לפנות למעביד בדרישת תשלום בטרם יפנה בתביעה לבית הדין. המעסיק ענה לשמעון שחוץ מהפרשות לפנסיה ולפיצויים הוא לא משלם תנאים סוציאליים נוספים וכך הוא נוהג כל השנים עם כל עובדיו והדבר גלוי וידוע לכל העובדים.

שואל שמעון מה יפסוק בית הדין במקרה כזה.

הקדמה

בדיני עבודה הדין הוא ש’הכול כמנהג המדינה’ [3] כלומר, כל הזכויות שמקורם בחוקי העבודה הנהוגים במדינה חייבים לשלמם גם ללא סיכום בעניין אלא המנהג עצמו מחייב.

עוד כלל יש בהלכה ש’כל דבר שבממון תנאו קיים’ [4] כלומר, כל תנאי שבני אדם מתנים ביניהם בעניינים כספיים מחייב את הצדדים גם אם זה בניגוד לחוק או למנהג וגם בניגוד לדין התורה לפעמים, ובעוד שלפי החוק א”א להתנות נגד חוקי העבודה, לפי ההלכה אין הדבר כן, ואם מעסיק יתנה במפורש עם עובדיו שהוא לא משלם לדוגמא חופשה, סיכום זה תקף.

אם יש ויכוח בין המעביד לעובד, כשהמעביד טוען שסיכם עם העובד שאינו משלם חופשה וכדו’ והעובד מכחיש שהיה סיכום כזה הדין הוא, שעל המעביד להוכיח טענתו ולא, יהיה חייב לשלם, וזאת בניגוד לכלל הידוע ש’המוציא מחברו עליו הראיה’ משום שא”א לטעון נגד מנהג מדינה ללא שמוכח שהיה תנאי מפורש נגד המנהג [5] , אך כל עוד שאין ויכוח בין העובד למעביד, ולא הותנה נגד המנהג, חייב המעביד לשלם את כל הזכויות המגיעות לפי החוק הנהוג.

תשובה

במקרה של שמעון שתובע זכויות אחרי 5 שנות עבודה נוכח שמעון לדעת מפי הרו”ח שלפי החוק יש התיישנות בתביעות חופשה והבראה, אבל בדין תורה אין מושג של התיישנות, ולכאורה צריך בית הדין לחייב את המעסיק לשלם לו חופשה והבראה על כל שנות עבודתו, אלא שאין הדבר כן מהטעם, ש’כל דבר שבממון תנאו קיים’ ואם המעסיק היה מתנה עם שמעון שאינו משלם לו חופשה והבראה התנאי היה תקף לכן, כאשר אנו רואים שבשנה השנייה לעבודתו המעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה בדיוק כמו שהמעסיק התנה מפורשות שאינו משלם רכיבים אלו והתנאי מחייב, שהרי אין הבדל בין תנאי בפה לתנאי במעשה.

ולכן, על השנה הראשונה אז עוד לא הותנה אתו שלא יקבל חופשה והבראה, ועדיין לא ידוע שהמעסיק לא משלם (משום שרכיבים אלו נהוג לשלם רק לאחר שנת עבודה) יחייב בית הדין את המעסיק לשלם, משום שכל שלא סוכם אחרת המנהג מחייב, אבל מהשנה השנייה ואילך שרואים כבר שהמעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה כמי שהתנה מפורשות נגד המנהג, והתנאי מחייב.

נמצא שלפי החוק שיש התיישנות יוכל העובד לתבוע חופשה או הבראה רק על שנתיים או 3 שנים האחרונות, ולפי ההלכה שאין מושג של התיישנות אבל יש מושג של התניה נגד המנהג יוכל לתבוע רק על השנה הראשונה לעבודתו ולא על יתר השנים.[6]

_________

[1] שנה אחרונה +3 שנים אחורה, ע”ע 547/06 משה כהן נ’ וילאים אנויה.

[2] מ1.8.2017 הוארכה תקופת ההתיישנות בתביעת דמי הבראה ל 7 שנים.

[3] חו”מ סימן של”א ס”ב.

[4] כתובות נו.

[5] גליון רעק”א חו”מ סימן ש”ל

[6] כ”ה דעת הגרממ”ש בקובץ הישר והטוב ח”א,

יש לציין שישנם גישות שונות בבתי דין.

אולי יעניין אותך גם:

צור קשר לקבלת יעוץ ראשוני

מזונות ילדים-בן מרדן

שאלה

מה הדין בילד שמסרב לפגוש באביו ולהיות אתו בקשר האם גם אז חייב האב במזונות ילדים?

תשובה

חובת תשלום מזונות ילדים לפי הדין העברי הינה חובה אבסולוטית ומוחלטת על האב לזון את ילדיו. מהות חובה זו משתנה אומנם בגילאים השונים אך בין אם זו חובה מעיקר הדין, ובין אם זו חובה מדין צדקה, או אפילו רק מכוח תקנת רבנות הראשית עדין זו חובה שמוטלת על האב.

בן או בת שמיוזמתם האישית אינם מעוניינים בקשר עם האב ונמנעים מקשר עמו מוגדרים בפסיקה ההלכתית ‘בן מורד’ או ‘בן מרדן’ בין אם הסירוב הוא להיות במשמורת האב או אפילו סירוב להסדרי שהות אצל האב.

בהלכה (שו”ע אבן העזר סימן פב סעיף ז) נפסק שילד מעל גיל 6 המסרב להיות אצל אביו פטור האב ממזונותיו וכלשון החלקת מחוקק (שם ס”ק ט) ”כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים”.

בפסקי דין רבניים שיצאו מתחת ידם של דייני בית הדין הרבני לדורותיהם מצינו כמה גישות בפסיקת מזונות ילדים לבן מורד. בפסיקה עוצבו כללים וגדרים להגדרת בן מרדן והסנקציות כלפיו [1]. יש כאלו ששוללים לגמרי מזונות ויש שרק מפחיתים, ויש שמבדילים בין בן מורד לבת מרדנית.

כאשר בית הדין הרבני נוכח כי הסיבה לסירוב הבן לקשר עם האב מקורו ב”ניכור הורי” מצד האם כי אז ייחשב הבן לאנוס ולא לבן מורד ולא ישללו ממנו מזונותיו.

כמו כן כאשר המרידה נובעת מהתנהגותו של האב גם אז לא ייחשב בן מרדן אלא אנוס וכלשון בית הדין הרבני הגדול בתיק מספר 993786/2

”…בנסיבות אלו אין אנו מדברים בבן מרדן אלא באב שלא מעוניין באמת בבנו, ואם הבן מרדן – הדבר נעשה בגין מעשי האב.

ונחזי אנן: אם אב מכה את בנו ועקב כך הבן לא מעוניין להיפגש עימו, וכי יעלה על הדעת שהאב יוכל לטעון “יבוא בני המוכה אליי, ואפרנסנו, ואם לא – לא אתן מזונות”? ודאי שאין הדברים כן, וודאי שבמקרה כזה נכוף האב לשלם מזונות לבן באשר הוא שם. משכך, מאי שנא אב המכה את בנו פיזית מאב המכה נפשית? ולעניות דעתנו אב המכה נפשית חמור מהמכה פיזית, וודאי אין הוא יכול לטעון “מכיוון שאין בני נפגש עימי לא אשלם מזונותיו”…

מילים כדורבנות!

נמצא כי שלילת מזונות לבן מרדן יש לו מקור בהלכה אך הקביעה האם מדובר בבן סרבן או בבן מנוכר נתונה להחלטת בית הדין. לא בניקל יחליט בית הדין הרבני לשלול מזונות מילד, ורק כאשר מוכח למעלה מכל ספק שמדובר במרידה שאינה נובעת מהתנהגות האב או מניכור הורי חלילה.

במקרה ונקלעתם למצב כאוב זה מומלץ לפנות לטוען רבני הבקי בדיני משפחה ובפסיקת בתי הדין הרבניים לקבלת ייעוץ מקצועי.


[1] ראה מנחת אברהם ח”ג סימן ד’ דעת הגר”א שפירא זצ”ל. מפשטי שאול סמן כ”ג דעת הגר”ש ישראלי הגר”ש גולדשמיט והגר”א יוסף זצ”ל. פד”ר כרך י”ג עמ’ 20 דעת הציץ אליעזר. קובץ תחומין כרך ח’ עמ’ 69-86. תחומין ט”ז 87, 99. עטרת דבורה ח”א סימן ל.