כללים בדיני עבודה

הקדמה

סכסוכים בדיני עבודה בין עובדים למעסיקים נפוצים מאד ובתי דין מלאים בעבודה בתחום זה מאחר וכמאמר דהמע”ה בתהילים ”ייצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב” ורוב ככל האנשים יוצאים לעבוד למחייתם ומטבע הדברים נוצרים סכסוכים.

הייצוג בתחום דיני העבודה שונה מייצוג בשאר תחומים כתוצאה מההלכה הפסוקה בהלכות שכירות פועלים ש’הכל כמנהג המדינה’ כלומר, נקודת המוצא למייצג בדיני עבודה הוא מנהג המדינה הלא הם החוקים בתחום דיני עבודה.

מקורות משפט העבודה מגוונים ומתחלקים למספר סוגים:

  1. חוקים- חוקי מגן שנחקקו בחקיקה ראשית.
  2. תקנות- תקנות אשר הותקנו מכוח סמכות בחקיקה ראשית.
  3. הסכמים והסדרים קיבוציים– הסכמים שנחתמו בין ארגוני עובדים לבין ארגוני מעבידים אשר מסדירים מגון נושאים הקשורים בעבודה, ומוסדרים בחוק ובתקנות.
  4. צווי הרחבה– חוק הסכמים קיבוציים מקנה סמכות להחיל ולהרחיב את ההסכם הקיבוצי כולו ו/או חלקו לכלל העובדים.
  5. חוזה אישי
  6. מנהג ונוהג– מרבית חוקי המגן עיגנו בדיעבד זכויות שהיו קיימות עד לחקיקה מכוח מנהג. אולם ישנם חובות וזכויות שקיימים רק מכוח מנהג.
  7. פסיקה– במקרים רבים נקבעים הכללים והעקרונות באמצעות פסיקות בית הדין לעבודה.

על כן על המייצג בדיני עבודה להכיר היטב את דיני העבודה האזרחיים על מגוון מקורותיו כדי לדעת קודם כל מהו המנהג המחייב.

יחד עם זאת לא די בידיעת המנהג בלבד, מאחר ויש דברים שלא פשט בהם המנהג, יש מנהגים שאין נוהגים לפיהם וככלל, והכל כפוף להלכות שכירות פועלים בחושן משפט ובהלכות טוען ונטען ועוד, צריך לדעת לשלב את המנהג הנהוג בהלכות הפסוקות מדור דור וזו עבודה קשה שבמקדש.

במאמר זה אסקור כללים ההלכתיים בדיני העבודה והשילוב ביניהם למנהג המדינה תוך הצגת דוגמאות מחיי המעשה להפשטת הדברים.

המאמר מחולק לנושאים ותתי נושאים כשחוט מקשר בין כולם לאור היסודות ההלכתיים המשותפים.

(א) יסוד החיוב לשלם תנאים סוציאליים והמסתעף

במשנה בפרק השוכר את הפועלים (פא:) נאמר ”השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה” כך גם נפסק להלכה (שו”ע חו”מ סימן של”א סעיף א) ולפיכך חוקי העבודה שנפוצו ונהפכו למנהג שהכול נוהגים לפיהם מחייבים את הצדדים מעיקר הדין.

יודגש, הכלל ש’הכל כמנהג המדינה’ אין הכוונה שהחוק מצד עצמו הוא המחייב אלא  המנהג שנוצר בעכבות החוק הוא זה שמחייב, אולם חוק שלא כולם נוהגים לפיו אינו מחייב מצד הדין וכלשון הרמ”א  (שם) ”ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים”.

ראוי לציין שחוקי העבודה ברובם, בשונה מחוקים אחרים, נוצרו לאחר שנהגו כך בפועל  רק אז הם הפכו לחוק, לא נכון אפוא לומר שהחוק יצר את המנהג אלא החוק נוצר בעכבות המנהג.

ההבדל בין חיוב מצד מנהג לחיוב מצד דינא דמלכותא

החיוב מצד ‘מנהג מדינה’ שונה מחיוב מצד ‘דינא דמלכותא’, וגם מנהג שאין מקורו בחוקי המדינה אלא רק בהסכמים קיבוציים או בארגוני עובדים גם כן מחייב את הצדדים מעצם העובדה שכולם נוהגים כך. לכן גם הסבורים שבארץ ישראל לא אומרים דינא דמלכותא דינא, יסברו שחוק או נוהג שנפוץ והפך לנחלת הכלל מחייב את המעסיק והעובד[1].

חוק שאינו ידוע לרבים

כדי שחוקי העבודה יחייבו את הצדדים מכוח המנהג צריך שכולם ינהגו לפיהם, אולם חוק שלא פשט בקרב הציבור ולא נוהגים לפיו אינו מחייב מצד דין תורה ולא זו בלבד, אלא גם חוק שפשט בקרב הציבור ונוהגים לפיו, אם ישנו פרט או תיקון חקיקה שעדיין לא נפוץ ולא נוהגים על פיו זה לא יחייב.

דוגמא לדבר התרחש באישה שפוטרה בהיותה בהריון ללא שמעסיקה קיבל אישור מהממונה במשרד הכלכלה כפי שסעיף 9 לחוק עבודת נשים מחייב, כשרק לאחר שהעובדת תבעה את המעסיק בבי”ד פנה המעסיק למשרד הכלכלה לקבל אישור לפיטורין בטענה שהפיטורין אינם קשורים להריון, עורך דינה של התובעת טען בבית הדין שיש תיקון לחוק עבודת נשים (תיקון מס’ 52) לפיו אישור לפיטורין שקיבל מעביד ‘בדיעבד’ אינו מועיל, וביקש לחייב את המעסיק מכוח תיקון חקיקה זו, בית הדין פסק שלמרות זאת המעסיק פטור, מאחר ולפי בירור שערכו בקרב עו”ד שעוסקים בדיני עבודה עלה שעוה”ד אינם מודעים לתיקון חקיקה זה במקרה כזה א”א לומר שזה מנהג על אף שחוק עבודת נשים כן פשט והפך למנהג שכולם נוהגים לפיו[2].

תנאי נגד המנהג

דיני עבודה מתייחדים בהיותם חוקי מגן וקוגנטיים שאי אפשר, מצד החוק או הפסיקה, להתנות או לוותר עליהם, זו גם הסיבה לכך שאין תוקף חוקי לבוררות בדיני עבודה מאחר וחוק הבוררות (סעיף 3) קובע ש ”אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים”[3].

ברם לפי ההלכה אפשר בהחלט להתנות נגד מנהג ו”כל דבר שבממון תנאו קיים” ואם המעסיק התנה עם עובדיו שאינו משלם תנאים סוציאליים תנאי זה גובר על החוק/המנהג לפי ההלכה[4].

ויכוח אם סוכם בניגוד למנהג

כוח המנהג חזק עד כדי כך שכל הבא לטעון נגד המנהג דינו כ’מוציא’ שעליו הראיה אפילו אם הוא הנתבע! לדוגמא, מעסיק שנתבע לשלם פדיון חופשה טוען שהתנה עם העובד שאינו משלם חופשה, העובד מכחישו ואומר שמעולם לא סוכם דבר כזה, למרות שהעובד בתביעתו מוגדר ‘מוציא’ ובדרך כלל עליו הראיה, כאן שהמעסיק טוען נגד מנהג נחשב הוא למוציא והעובד למוחזק, אלא אם יוכיח המעסיק את טענתו בהסכם כתוב או בעדים, וכך נפסק בשו”ע (חו”מ סימן ש”ל ס”ה, וע”ע בהגהות רעק”א סימן של”א) ‘‘טען האריס שהתנה שיטול החצי ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש הולכים אחר מנהג המדינה”, ובערוך השולחן (שם) הוסיף “אבל במקום שיש מנהג שהאריס נוטל חצי צריך ליתן לו החצי, דבמקום מנהג אין מועיל לבעל השדה לא חזקתו ולא מיגו שלו, דהמנהג הוי כעדים, ויראה לי דאף להשביעו לאריס אינו ביכולתו, כיון דהמנהג מסייע ליה, וגם תפיסה לא מהני נגד המנהג” ע”כ.

מנהג מעסיק עם עובדיו

לא רק מנהג מדינה מחייב את הצדדים אלא גם מנהג שנהוג במקום העבודה מחייב, דוגמא, מקום עבודה שנהוג בו מידי שנה לתת שי לחג לכל העובדים, שקלט עובדים חדשים ולא דובר עימם כלום על הטבה זו, אם כולם יודעים על ההטבה הזו שמקום העבודה נותן, על אף שלא סוכם כלום עם העובדים החדשים, חייבים לתת גם להם, וא”ה יהי לומר שאת ההטבה הזו מקבלים רק הוותיקים, משום שאם ידוע שמקום העבודה הספציפי נותן שי לחג ולא התנו עם החדשים שהם לא יקבלו, מנהג המקום מחייב לתת גם להם ההטבה כל עוד לא סוכם איתם אחרת.

יתירה מזו, נאמר בפוסקים[5] שמנהג בעל הבית עם פועליו גובר על מנהג המדינה ואם יש למעסיק מנהג שונה ממנהג המדינה מנהג המעסיק גובר והוא זה שקובע את תנאי העסקה.

מכאן, כאשר יש ויכוח בין מעסיק לעובד האם התנו נגד מנהג או לא, וכפי שנאמר לעיל המעסיק שטוען נגד מנהג נחשב למוציא, ככל והמעסיק יוכיח שהמנהג אצלו במקום העבודה שונה ממנהג המדינה, מנהג מקום העבודה יגבר, והעובד נחשב למוציא והבעה”ב למוחזק[6] .

(ב) התיישנות בתביעות בדיני עבודה כחופשה והבראה ועוד

שכיח מאד בעת סיום יחסי עובד ומעביד שעובדים תובעים תביעות שונות בגין זכויות סוציאליות שלא שולמו להם משך שנות עבודתם, לעומתם טוען המעסיק להתיישנות התביעות וכדו’ השאלה מה דינה של טענה זו.

והנה, בכל תביעות של תורה לא מצאנו מושג של ‘התיישנות’ וחוב לעולם לא מתיישן כל זמן שלא נפרע או נמחל, כנפסק בשו”ע (חו”מ סימן ס”א סעיף ט’ ומקורו בתשובת הרא”ש) ”הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו…אין השטר נפסל בכך אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו.. הג”ה וכן כל שטר ישן יש לבי”ד לחקור ולפשפש אחריו…”. עוד נפסק בשו”ע (חו”מ סימן צ”ח סעיף א’) ‘‘סדר גבית חוב כך הוא כשהמלווה מוציא שטר חוב מקוים אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיוון ששהה כל כך שנים ולא תבעו…”

חריג לכך מצינו באלמנה שאין שטר כתובתה בידה, ולא תבעה כתובתה במשך כ”ה שנים , בזה אמרו שאומדים דעתה שמחלה על החוב, אבל בשאר חובות אין מקום לטענת התיישנות.

אלא שבחוקי העבודה הן ב’חוק חופשה שנתית התשי”א’ סעיף 31, והן ב’הסכם קיבוצי כללי בדבר תשלום קצבת הבראה’ יש תקופת התיישנות בגוף החוק/צו והשאלה היא, האם במקרה כזה חל ההתיישנות כחלק מקבלתו כמנהג וההתיישנות במקרה כזה תהיה חלק מהמנהג או שמא לא.

מצאנו בזה שני דעות:

דעה א’- יש התיישנות בהבראה וחופשה

דעה אחת מצדדת בטענה שברגע שההתיישנות נמצאת בחוק שהפך למנהג אז ‘הפה שאסר הוא הפה שהתיר’ וזה חלק מהמנהג[7].

דעה ב’- אין התיישנות

דעת הגרמ”מ שפרן שליט”א[8] שונה ומחודשת, לשיטתו אין התיישנות בדיני עבודה כפי שאין התיישנות בשאר תביעות, ולמרות זאת העובד לא יהיה זכאי לזכויות כי אם עבור השנה הראשונה לעבודתו בניגוד לפסיקה האזרחית לפיה הוא זכאי לשנות עבודה אחרונים (תלוי בסוג התביעה).

הרב שפרן מסביר את דבריו כך, כפי שנאמר לעיל אפשר להתנות נגד מנהג ולדבריו, תנאי לא חייב להיות דווקא בפה ויכול להיות במעשה. כאשר עובד מתחיל לעבוד במקום עבודה ללא הסכם מסודר מצד הדין מנהג המדינה קובע את היחסים ביניהם ויהיה זכאי לכל הזכויות הנהוגות, אבל רק בשנה הראשונה, מהשנה השניה והילך שהעובד רואה כבר שהמעסיק אינו משלם תנאים סוציאליים, משמע, שהוא לא מתכוון לשלם תשלומים אלו, והרי זה כאילו התנה המעסיק מפורשות שאינו משלם תשלומים אלו, לכן מהשנה השניה והילך לא יהיה זכאי מאחר ונחשב שהתנו עמו שלא יהיה זכאי לזכויות אלו! הפלא ופלא.

כלומר בעוד שלפי הדין האזרחי העובד זכאי לתנאים סוציאליים עבור מס’ שנים אחרונות, לפי ההלכה יהיה זכאי רק עבור השנה הראשונה ועל שאר השנים יהיה פטור.

יש לציין כי דעה זו קנתה שביתה בבדצי”ם ורבים פוסקים כך.

(ג) תוקף המבחנים לקיומם של יחסי עובד ומעביד בהלכה

החיוב החוקי/משפטי לתשלום תנאים סוציאליים לעובד הוא רק כאשר מתקיימים ‘יחסי עובד מעביד’ בין מעסיק לעובד, ובהעדר יחסי עובד מעביד ,כגון בקבלן/פרילנסר/מזמין, אין חובת תשלום תנאים סוציאליים, מפני שכל חוקי ומנהגי העבודה מבוססים על כך שמדובר ”בעובד” שהתקיימו בינו לבין מעבידו ”יחסי עובד ומעביד”.

למרבה הפלא אין בחוקי עבודה השונים הגדרה למינוח ”עובד” וגם לא להגדרת ”יחסי עובד ומעביד” ואלו ונקבעו בפסיקות בתי דין לעבודה במשך השנים.

בהלכה גם יש הבדל בין פועל= עובד לקבלן=עצמאי, אלא שבהגדרות מיהו פועל ומיהו קבלן נחלקו האחרונים ואין לנו הכרעה הלכתית ברורה להגדרת עובד והגדרת עצמאי וכדו’, מה גם שחוקי העבודה אינם מתייחסים לכללים ההלכתיים.

כדי לקבוע אם התקיים בין צדדדים ‘יחסי עובד מעביד’ נקבעו בפסיקה מבחנים שונים[9].

המבחנים הם: מבחן ההשתלבות – האם העובד משתלב אינטגרלית בעבודת המעביד או שמא אינו חלק אינטגרלי מהעסק, וכן האם אינו בעל עסק עצמאי שנותן שירותים לעוד לקוחות. מבחן הקשר האישי- מבחן זה בודק האם העובד חייב אישית לעשות עבודתו או שמא יכול לשלוח אחר תחתיו. מבחן הפיקוח והשליטה– על עצמאי אין פיקוח של מעביד בשונה משכיר. מבחן שעות העבודה– עצמאי אינו כפוף לשעות עבודה בשונה משכיר. מבחן הציוד– עצמאי עובד עם ציוד שלו בשונה משכיר, ועוד מבחנים.

כדי לקבוע האם התקיימו יחסי עובד ומעביד על השופט לשקלל את המבחנים ולתת משקל שונה למבחן אחד לעומת משנהו כפי שרואים בפסיקה, והמבחנים משתנים ומשתכללים משך השנים, ואם בעבר ‘מבחן ההשתלבות’ היה עיקר היום קובע ה’מבחן המעורב’.

כאשר בא מקרה כזה בפני בית דין יש קושי בעניין משום שכאמור חוקי העבודה מחייבים מצד היותם ‘מנהג מדינה’ ומנהג מדינה משמעו נוהג שכולם נוהגים לפיו, וכאשר עסקינן במקרה שכדי להכריע בו צריך לשקלל נתונים שאינם ברורים ונתונים לשיקול דעת וכל שופט או דיין יכול לפסוק על אותו מקרה פסיקה שונה כפי שיקול דעתו אין כאן מנהג. מעיון בפסק דין של בית הדין לעבודה אפשר להיווכח שעל אותו מקרה בדיוק יש פסיקות שונות ולפעמים אף דעות שונות באותו מותב, ברור אפוא שלא ניתן להגדיר מנהג מדינה לפי זה וקשה מאד יהיה לבית הדין לחייב כאשר זהו המצב.

מעשה בא לידי במשגיח כשרות שעבד במפעל לגידול עלים ללא חרקים מטעם מערכת כשרות מהדרין שפנה אליי לאחר שפוטר מעבודתו אחרי 5.5 שנות עבודה. לדבריו הוא היה עובד של מערכת הכשרות, היא זו שקלטה אותו לעבודה, היא זו שלימדה אותו את רזי המקצוע והיא זו שפקחה עליו ונתנה לו הוראות, רק משכורתו שולמה ע”י המפעל משום שזה היה ההסדר בין בעל המפעל למערכת הכשרות. הסדר זה נמשך 4.5 שנים עד שמערכת הכשרות דרשה שמשכורת המשגיח ישולם על ידה ומאז ולמשך שנה נוספת המשיך המשגיח לעבוד במפעל עד שפוטר.

המשגיח דרש ממערכת הכשרות פיצויי פיטורין עבור 5.5 שנות עבודה אך סורב בטענה שעבד אצלה רק בשנה האחרונה בה קיבל משכורתו ישירות מהכשרות אולם קודם לכן היה עובד של המפעל.

לאחר בדיקה יסודית הגעתי למסקנה כי ממכלול הנתונים והראיות עולה שהמשגיח צודק לכאורה ומערכת הכשרות היא זו שהעסיקה אותו ויעצתי לו לתבוע את מערכת הכשרות לד”ת ובסופו של ההליך זכה בדין, מהטעם שהוכחנו בין היתר שמערכת הכשרות ראתה בו עובד שלה ולדרישתה הנחרצת החל לקבל משכורת ממנה למשך שנה תמימה בניגוד לרצון בעל המפעל, ובשנה זו עבד באותה מתכונת שעבד קודם לכן, כלומר לא השתנה כלום מלבד צורת תשלום השכר בנוסף לשאר המבחנים שנטו לטובתו[10].

_________

[1] פתחי חושן הל’ שכירות פרק ז סעיף ז

[2] קובץ הישר והטוב חי”ז עמוד קל”א מאמר הגר”ש רוסק

[3] לענין זה כדאי להכיר את פסק הדין בבג”ץ 2852/16 מעונות ילדים בישראל- קרית הילד עמותה רשומה נ’ בית הדין הארצי לעבודה

[4] תוס’ ב”מ פ”ג ע”א. בביאור הגר”א בסימן של”א סק”א מביא ראיה מדין מתנה שומר חינם להיות כשואל’ שאפילו דיני שומרים שקבעה התורה הם רק כשלא התנו אחרת. עלון המשפט 33 מאמר מאת הגרמ”מ שפרן. תחומין כ’ עמ’ 77 פד”ר מאת הדיינים הרב ח”ג צימבליסט, הרב ז”נ גולדברג, הרב עזרא בר שלום. תחומין י”ח עמ’ 245 מאמר ‘מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד’ מאת הרב שרמן. עטרת דבורה חו”מ ח”ב סימן מ”ח. שורת הדין ח”ג עמ’ רע”ו מאת הרב ישראל יפרח. פד”ר 023673478-35-1 פלונית נ’ רשת גני אגו”י.  יצוין, כי יש פסיקות מבי”ד ארץ חמדה שסבורים שיש תוקף לפסיקה האזרחית בדבר האיסור להתנות נגד מנהג מדינא דמלכותא, פסיקה זו אינה מקובלת בבדצי”ם החרדיים

[5] חו”י סימן ק”ו, אגרות משה חו”מ ח”א סימן ע”ה ע”ו

[6] תחומין כ’ עמ’ ע”א פס”ד מאת הגר”י אליעזרוב בנוגע לתביעת גננת רשת גנים לקבל תנאים סוציאליים כפי שמקובל אצל גננות לפי ההסכם הממשלתי עם ההסתדרות קבע שלאחר שידוע שברשת זו יש מנהג אחר, מנהג המקום קובע.

[7] משפט הפועלים נספחים עמוד 17 הערה 10 בשם הגרנ”נ שליט”א

[8] קובץ הישר והטוב ח”א עמ’ ל”ד, וכן בקובץ הישר והטוב חי”ז.

[9] דב”ע נב/142-3 אלהרינאת נ’ כפר רות ואח’. דב”ע נא/ 82- 3 אריה אולברג – בית הגפן ועירית חיפה.

[10] קובץ הישר והטוב חי”ז עמוד קמ”א. עומקא דדינא ח”א עמ’ רי”ז

אולי יעניין אותך גם:

צור קשר לקבלת יעוץ ראשוני

מזונות ילדים-בן מרדן

שאלה

מה הדין בילד שמסרב לפגוש באביו ולהיות אתו בקשר האם גם אז חייב האב במזונות ילדים?

תשובה

חובת תשלום מזונות ילדים לפי הדין העברי הינה חובה אבסולוטית ומוחלטת על האב לזון את ילדיו. מהות חובה זו משתנה אומנם בגילאים השונים אך בין אם זו חובה מעיקר הדין, ובין אם זו חובה מדין צדקה, או אפילו רק מכוח תקנת רבנות הראשית עדין זו חובה שמוטלת על האב.

בן או בת שמיוזמתם האישית אינם מעוניינים בקשר עם האב ונמנעים מקשר עמו מוגדרים בפסיקה ההלכתית ‘בן מורד’ או ‘בן מרדן’ בין אם הסירוב הוא להיות במשמורת האב או אפילו סירוב להסדרי שהות אצל האב.

בהלכה (שו”ע אבן העזר סימן פב סעיף ז) נפסק שילד מעל גיל 6 המסרב להיות אצל אביו פטור האב ממזונותיו וכלשון החלקת מחוקק (שם ס”ק ט) ”כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים”.

בפסקי דין רבניים שיצאו מתחת ידם של דייני בית הדין הרבני לדורותיהם מצינו כמה גישות בפסיקת מזונות ילדים לבן מורד. בפסיקה עוצבו כללים וגדרים להגדרת בן מרדן והסנקציות כלפיו [1]. יש כאלו ששוללים לגמרי מזונות ויש שרק מפחיתים, ויש שמבדילים בין בן מורד לבת מרדנית.

כאשר בית הדין הרבני נוכח כי הסיבה לסירוב הבן לקשר עם האב מקורו ב”ניכור הורי” מצד האם כי אז ייחשב הבן לאנוס ולא לבן מורד ולא ישללו ממנו מזונותיו.

כמו כן כאשר המרידה נובעת מהתנהגותו של האב גם אז לא ייחשב בן מרדן אלא אנוס וכלשון בית הדין הרבני הגדול בתיק מספר 993786/2

”…בנסיבות אלו אין אנו מדברים בבן מרדן אלא באב שלא מעוניין באמת בבנו, ואם הבן מרדן – הדבר נעשה בגין מעשי האב.

ונחזי אנן: אם אב מכה את בנו ועקב כך הבן לא מעוניין להיפגש עימו, וכי יעלה על הדעת שהאב יוכל לטעון “יבוא בני המוכה אליי, ואפרנסנו, ואם לא – לא אתן מזונות”? ודאי שאין הדברים כן, וודאי שבמקרה כזה נכוף האב לשלם מזונות לבן באשר הוא שם. משכך, מאי שנא אב המכה את בנו פיזית מאב המכה נפשית? ולעניות דעתנו אב המכה נפשית חמור מהמכה פיזית, וודאי אין הוא יכול לטעון “מכיוון שאין בני נפגש עימי לא אשלם מזונותיו”…

מילים כדורבנות!

נמצא כי שלילת מזונות לבן מרדן יש לו מקור בהלכה אך הקביעה האם מדובר בבן סרבן או בבן מנוכר נתונה להחלטת בית הדין. לא בניקל יחליט בית הדין הרבני לשלול מזונות מילד, ורק כאשר מוכח למעלה מכל ספק שמדובר במרידה שאינה נובעת מהתנהגות האב או מניכור הורי חלילה.

במקרה ונקלעתם למצב כאוב זה מומלץ לפנות לטוען רבני הבקי בדיני משפחה ובפסיקת בתי הדין הרבניים לקבלת ייעוץ מקצועי.


[1] ראה מנחת אברהם ח”ג סימן ד’ דעת הגר”א שפירא זצ”ל. מפשטי שאול סמן כ”ג דעת הגר”ש ישראלי הגר”ש גולדשמיט והגר”א יוסף זצ”ל. פד”ר כרך י”ג עמ’ 20 דעת הציץ אליעזר. קובץ תחומין כרך ח’ עמ’ 69-86. תחומין ט”ז 87, 99. עטרת דבורה ח”א סימן ל.