הסכם אי תחרות

שאלה: בעל חנות טמבור שבזמן האחרון חש מהתנהגותם ושיחתם של כמה מעובדי החנות, כי בכוונתם להתפטר ולהתחרות בו על ידי פתיחת חנות טמבור חדשה באותה העיר פנה אליי כעוס מאוד. ניכר היה שכעסו גדול יותר נוכח הניסיון שרכשו אצלו עם כל סודות המקצוע כמו, רשימת ספקים, לקוחות גדולים הזקוקים למוצרי טמבור בקביעות.

הוא חש כי העובדים למדו אצלו, ועתה ישתמשו בידע שרכשו אצלו ויתחרו בו, האם יש דרך הלכתית להתגונן ולמנוע תחרות זו?

במענה לשאלה זו נפריד את התשובה לעמדה המשפטית ולעמדה ההלכתית.

העמדה המשפטית:

מעסיקים המבקשים להבטיח שהעובד בו הם משקיעים משאבים רבים לא יעזבם עם כל הידע שצבר ויתחרה בהם נוהגים להוסיף סעיף בחוזה עם העובד בנוסח – “העובד מתחייב כי במשך 12 חודשים מתום תקופת העסקתו בחברה מכל סיבה שהיא, לא יעסוק במישרין ו/או בעקיפין, בין כשכיר ובין כעצמאי, בין כשותף ובין כבעל מניות בחברה, ובין בכל דרך אחרת עבור ו/או אצל חברה ו/או גוף המייצרים ו/או מייבאים ו/או המספקים ו/או משווקים מוצרים המתחרים באופן ישיר באותם המוצרים של החברה“.

אלא שהחוק שולל התניה זו, כאשר סעיף 3 לחוק יסוד חופש העיסוק קובע כי ”כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד”.

בפסיקה האזרחית [1] גם נקבעו קריטריונים נוקשים השוללים כמעט לחלוטין מניעת תחרות, למעט במקרים של סודות מסחריים של ממש. לכן בתי המשפט אינם מאפשרים מניעת עיסוק חופשי מעובד המסיים את תקופת עיסוקו אצל מעבידו.

לאור העמדה המשפטית, השאלה היא מהי עמדת  ההלכה בעניין. האם לפי השו”ע מניעת עיסוקו של עובד איננה אפשרית, או שמא יש תנאים המאפשרים זאת גם אם לא מדובר בסודות מסחריים?

 

העמדה ההלכתית:

שאלה זו נדונה בפוסקים, כדוגמת הריב”ש [2] שכתב שמי שקיבל טובה מאחר ובתמורה התחייב לו שלא לעשות כך וכך, חייב לעמוד בהתחייבותו. גם הדברי חיים מצאנז [3] מביא בשם המרדכי שיש תוקף להתחייבות זו, ומביאו הגאון רבי יצחק וייס בספרו מנחת יצחק ח”ו סימן ק”ע.

בהתייחסות לשאלה על תלמיד שלמד שחיטה אצל שוחט מקומי וקיבל כתב תעודה ממנו, בתמורה נשבע  שלא יסיג את גבולו בכל המחוז, כותב גדול הפוסקים החתם סופר [4]  ”אפילו לא נשבע חייב לקיים את התנאי שעל מנת כן נתן לו כתב תעודתו והרי הוא עובר על לאו של לא תעשוק שכר עני ואביון…” .

נמצא כי בהלכה יש מקום להתחייבות זו, אך יש לבדוק מלכתחילה שהסיכום בין העובד למעסיק יעמוד בכמה תנאים:

  • ההסכם נחתם לפני תחילת עבודת העובד, ולא בסיום העסקתו.
  • ההסכם ינוסח כ’התחייבות’ שלא להתחרות.
  • בניסוח ההסכם יש להקפיד לכתוב כי ‘ההתחייבות שלא להתחרות במעסיק הינה בתמורה להנאת העובד מעצם קבלתו לעבודה אצל המעסיק ותמורת לימוד רזי המקצוע’.
  • יש צורך להדגיש ש’ההסכם הינו חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה והשכר’.
  • כמו כן, כי ‘העובד מקבל על עצמו שלא לגרום שום נזק למעסיק ע”י תחרות, שימוש במידע או העברת מידע, ואפילו שזה גרמא רחוקה או מניעת ריווח בלבד’, וכן כי ‘ההתחייבות הינה לשלם גם נזקי גרמא ומניעת ריווח בהפרת ההסכם’.
  • בנוסף, מומלץ לקבוע קנס בסך 100,000 ₪ על הפרת ההסכם, עם הדגשה שתשלום הקנס אינו פוטר את קיום ההתחייבות שלא להתחרות.
  • יש להוסיף הנוסח ”כל זה נעשה בקאג”ס, בבי”ד חשוב, באופן שאין בו אסמכתא, בביטול כל המודעות ובפיסול העדים עליהם”.

[1] ע”ע 164/99 דן פרומר ו-צ’ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע”מ – רדגארד בע”מ. ע”א 6601/96 AES SYSTEM INC ואח’ נ’ משה סער ואח’.

[2] סימן רפ’.

[3] שו”ת חו”מ סימן לא’

[4] בתשובותיו יו”ד סימן ט’.

אולי יעניין אותך גם:

צור קשר לקבלת יעוץ ראשוני

מזונות ילדים-בן מרדן

שאלה

מה הדין בילד שמסרב לפגוש באביו ולהיות אתו בקשר האם גם אז חייב האב במזונות ילדים?

תשובה

חובת תשלום מזונות ילדים לפי הדין העברי הינה חובה אבסולוטית ומוחלטת על האב לזון את ילדיו. מהות חובה זו משתנה אומנם בגילאים השונים אך בין אם זו חובה מעיקר הדין, ובין אם זו חובה מדין צדקה, או אפילו רק מכוח תקנת רבנות הראשית עדין זו חובה שמוטלת על האב.

בן או בת שמיוזמתם האישית אינם מעוניינים בקשר עם האב ונמנעים מקשר עמו מוגדרים בפסיקה ההלכתית ‘בן מורד’ או ‘בן מרדן’ בין אם הסירוב הוא להיות במשמורת האב או אפילו סירוב להסדרי שהות אצל האב.

בהלכה (שו”ע אבן העזר סימן פב סעיף ז) נפסק שילד מעל גיל 6 המסרב להיות אצל אביו פטור האב ממזונותיו וכלשון החלקת מחוקק (שם ס”ק ט) ”כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים”.

בפסקי דין רבניים שיצאו מתחת ידם של דייני בית הדין הרבני לדורותיהם מצינו כמה גישות בפסיקת מזונות ילדים לבן מורד. בפסיקה עוצבו כללים וגדרים להגדרת בן מרדן והסנקציות כלפיו [1]. יש כאלו ששוללים לגמרי מזונות ויש שרק מפחיתים, ויש שמבדילים בין בן מורד לבת מרדנית.

כאשר בית הדין הרבני נוכח כי הסיבה לסירוב הבן לקשר עם האב מקורו ב”ניכור הורי” מצד האם כי אז ייחשב הבן לאנוס ולא לבן מורד ולא ישללו ממנו מזונותיו.

כמו כן כאשר המרידה נובעת מהתנהגותו של האב גם אז לא ייחשב בן מרדן אלא אנוס וכלשון בית הדין הרבני הגדול בתיק מספר 993786/2

”…בנסיבות אלו אין אנו מדברים בבן מרדן אלא באב שלא מעוניין באמת בבנו, ואם הבן מרדן – הדבר נעשה בגין מעשי האב.

ונחזי אנן: אם אב מכה את בנו ועקב כך הבן לא מעוניין להיפגש עימו, וכי יעלה על הדעת שהאב יוכל לטעון “יבוא בני המוכה אליי, ואפרנסנו, ואם לא – לא אתן מזונות”? ודאי שאין הדברים כן, וודאי שבמקרה כזה נכוף האב לשלם מזונות לבן באשר הוא שם. משכך, מאי שנא אב המכה את בנו פיזית מאב המכה נפשית? ולעניות דעתנו אב המכה נפשית חמור מהמכה פיזית, וודאי אין הוא יכול לטעון “מכיוון שאין בני נפגש עימי לא אשלם מזונותיו”…

מילים כדורבנות!

נמצא כי שלילת מזונות לבן מרדן יש לו מקור בהלכה אך הקביעה האם מדובר בבן סרבן או בבן מנוכר נתונה להחלטת בית הדין. לא בניקל יחליט בית הדין הרבני לשלול מזונות מילד, ורק כאשר מוכח למעלה מכל ספק שמדובר במרידה שאינה נובעת מהתנהגות האב או מניכור הורי חלילה.

במקרה ונקלעתם למצב כאוב זה מומלץ לפנות לטוען רבני הבקי בדיני משפחה ובפסיקת בתי הדין הרבניים לקבלת ייעוץ מקצועי.


[1] ראה מנחת אברהם ח”ג סימן ד’ דעת הגר”א שפירא זצ”ל. מפשטי שאול סמן כ”ג דעת הגר”ש ישראלי הגר”ש גולדשמיט והגר”א יוסף זצ”ל. פד”ר כרך י”ג עמ’ 20 דעת הציץ אליעזר. קובץ תחומין כרך ח’ עמ’ 69-86. תחומין ט”ז 87, 99. עטרת דבורה ח”א סימן ל.