שאלה

שמעון עבד 5 שנים כמוכר בחנות ומשלא הצליח להתקדם בעבודה החליט להתפטר לטובת עבודה רווחית יותר. לאחר ההתפטרות פנה שמעון לרו"ח שיבדוק האם שולמו לו כל התשלומים המגיעים לו לפי חוק. לאחר בדיקה הודיע הרו"ח לשמעון שלמעט הפרשות לפנסיה ולפיצויים לא שולמו לו דמי הבראה, וחופשה, ויעץ לשמעון לזמן את המעסיק לבית דין ולתבוע רטרואקטיבית הבראה, ופדיון חופשה.

עוד אמר הרו"ח שלפי החוק אפשר לתבוע פדיון חופשה רק עבור 3 שנים שלא שולמו לו [1], ודמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות [2].

שמעון החליט לפנות למעביד בדרישת תשלום בטרם יפנה בתביעה לבית הדין. המעסיק ענה לשמעון שחוץ מהפרשות לפנסיה ולפיצויים הוא לא משלם תנאים סוציאליים נוספים וכך הוא נוהג כל השנים עם כל עובדיו והדבר גלוי וידוע לכל העובדים.

שואל שמעון מה יפסוק בית הדין במקרה כזה.

הקדמה

בדיני עבודה הדין הוא ש'הכול כמנהג המדינה' [3] כלומר, כל הזכויות שמקורם בחוקי העבודה הנהוגים במדינה חייבים לשלמם גם ללא סיכום בעניין אלא המנהג עצמו מחייב.

עוד כלל יש בהלכה ש'כל דבר שבממון תנאו קיים' [4] כלומר, כל תנאי שבני אדם מתנים ביניהם בעניינים כספיים מחייב את הצדדים גם אם זה בניגוד לחוק או למנהג וגם בניגוד לדין התורה לפעמים, ובעוד שלפי החוק א"א להתנות נגד חוקי העבודה, לפי ההלכה אין הדבר כן, ואם מעסיק יתנה במפורש עם עובדיו שהוא לא משלם לדוגמא חופשה, סיכום זה תקף.

אם יש ויכוח בין המעביד לעובד, כשהמעביד טוען שסיכם עם העובד שאינו משלם חופשה וכדו' והעובד מכחיש שהיה סיכום כזה הדין הוא, שעל המעביד להוכיח טענתו ולא, יהיה חייב לשלם, וזאת בניגוד לכלל הידוע ש'המוציא מחברו עליו הראיה' משום שא"א לטעון נגד מנהג מדינה ללא שמוכח שהיה תנאי מפורש נגד המנהג [5] , אך כל עוד שאין ויכוח בין העובד למעביד, ולא הותנה נגד המנהג, חייב המעביד לשלם את כל הזכויות המגיעות לפי החוק הנהוג.

תשובה

במקרה של שמעון שתובע זכויות אחרי 5 שנות עבודה נוכח שמעון לדעת מפי הרו"ח שלפי החוק חופשה שנתית-תשי"א,1951 יש התיישנות בתביעות חופשה והבראה, אבל בדין תורה אין מושג של התיישנות, ולכאורה צריך בית הדין לחייב את המעסיק לשלם לו חופשה והבראה על כל שנות עבודתו, אלא שאין הדבר כן מהטעם, ש'כל דבר שבממון תנאו קיים' ואם המעסיק היה מתנה עם שמעון שאינו משלם לו חופשה והבראה התנאי היה תקף לכן, כאשר אנו רואים שבשנה השנייה לעבודתו המעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה בדיוק כמו שהמעסיק התנה מפורשות שאינו משלם רכיבים אלו והתנאי מחייב, שהרי אין הבדל בין תנאי בפה לתנאי במעשה.

ולכן, על השנה הראשונה אז עוד לא הותנה אתו שלא יקבל חופשה והבראה, ועדיין לא ידוע שהמעסיק לא משלם (משום שרכיבים אלו נהוג לשלם רק לאחר שנת עבודה) יחייב בית הדין את המעסיק לשלם, משום שכל שלא סוכם אחרת המנהג מחייב, אבל מהשנה השנייה ואילך שרואים כבר שהמעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה כמי שהתנה מפורשות נגד המנהג, והתנאי מחייב.

נמצא שלפי החוק שיש התיישנות בדיני עבודה יוכל העובד לתבוע חופשה או הבראה רק על שנתיים או 3 שנים האחרונות, ולפי ההלכה שאין מושג של התיישנות בדיני עבודה ובכלל אבל יש מושג של התניה נגד המנהג יוכל לתבוע רק על השנה הראשונה לעבודתו ולא על יתר השנים.[6]

_________

[1] שנה אחרונה +3 שנים אחורה, ע"ע 547/06 משה כהן נ' וילאים אנויה.

[2] מ1.8.2017 הוארכה תקופת ההתיישנות בתביעת דמי הבראה ל 7 שנים.

[3] חו"מ סימן של"א ס"ב.

[4] כתובות נו.

[5] גליון רעק"א חו"מ סימן ש"ל

[6] כ"ה דעת הגרממ"ש בקובץ הישר והטוב ח"א,

יש לציין שישנם גישות שונות בבתי דין.