כתב ויתור זכויות- תוקפו

מוכרת בחנות החליטה להתפטר לאחר לידה כדי שתוכל לטפל בתינוקה. כשפנתה למעסיק בבקשה לקבל את פיצויי פיטורין המגיעים לה לפי החוק [1], דרש ממנה המעסיק כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורין שתחתום לו על כתב ויתור זכויות בו היא מתחייבת שלא לתבוע בעתיד תביעות נוספות.

על אף שלעובדת ישנן תביעות נוספות כלפי המעסיק כדוגמת הפרשות לדמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות פנסיוניות ועוד, היא לא רוצה לדרוש זאת כעת כי ברור לה שזה יגרום לוויכוחים ואף לדין תורה ויעבור זמן רב עד שתראה את הכסף. אך פיצויי פיטורין אין כל ויכוח שמגיע לה בדין.

מאחר והיא זקוקה מאוד לדמי הפיצויים, היא שואלת האם חתימה על מסמך העדר התביעות ימנע ממנה לתבוע בעתיד את הזכויות שלדעתה מגיעים לה או לא.

לשאלתה ענו עו"ד מומחים לדיני עבודה, כי גם אם תחתום היא תוכל אחר כך לתבוע את הכספים, משום שחוקי העבודה הינם חוקים קוגנטיים שאי אפשר לוותר או להתנות עליהם.

כעת שאלתה היא, מהי עמדת ההלכה בעניין.

תוקף כתב ויתור זכויות 

שאלה זו נשאלת בוואריאציות שונות ומגוונות, והנה יש להבדיל בין המקרים.

במקרה של העובדת שאין עוררין שמגיע לה פיצויי פיטורין והמעסיק מנצל את הסיטואציה ודורש ממנה חתימה על העדר תביעות (שהיא מוחלת על האפשרות לתבוע העתיד) כדי לבטח עצמו מפני העתיד לבוא, כי אז גם אם תחתום על מסמך העדר תביעות תוכל בבוא היום לתבוע את שאר תביעותיה בבית הדין, וככל שבית הדין יתרשם שאכן מגיעים לה הסעדים שתובעת היא תזכה בדין. אלא שיש צורך להחתים שני עדים שהיא חותמת למעסיק באונס רק כדי שתוכל לקבל את הפיצויים המגיעים לה ובדעתה לתבוע בעתיד, מה שנקרא בהלכה 'מסירת מודעה'.

אבל במקרה של עובד שהתפטר בטענה להרעת תנאים אך כלל לא ברור שאכן היה הרעת תנאים ולכן לא בטוח בכלל שמגיע לו פיצויים לפי חוק , ולמרות זאת המעסיק שרוצה לסיים אתו ללא מריבות מוכן להתפשר ולשלם לעובד פיצויים גם אם הוא סבור שלא מגע לו, אך מנגד מבקש לוודא שאלו הם דרישותיו הסופיות, במקרה כזה אם יחתום על העדר תביעות לא יוכל לתבוע שוב ואם יתבע יפסיד.

נימוקי התשובה

להבנת העניין יש להקדים שיש הבדל בין אדם שמוכר חפץ באונס שאינו יכול לחזור בו מהמכירה [2] משום שאומרים ש'אגב אונסיה וזוזיה גמר ומקנה' (כלומר, מאחר שקיבל תמורת המכר מעות אמדו חז"ל שהסכים למכר גם אם בדיעבד), לבין אדם שנותן מתנה באונס, שיכול לחזור בו מהמתנה.

ההלכה היא שפשרה דינה כמכר [3] כלומר, שני צדדים שמתפשרים רואים זאת כאילו כל צד קיבל תמורה לוויתור שלו, ולכן פשרה שנעשתה באונס קיימת ועומדת. לכן במקרה של עובד שדורש דרישות שלא בטוח שמגיעים לו, והמעביד מתפשר אתו רק כדי לא לריב, ומנגד דורש חתימה על מסמך העדר תביעות, הרי שיש כאן פשרה באונס, ודינה כמכר ומכר באונס קיים כאמור.

אך מחילה דינה כמתנה [4] כלומר, אדם שמוחל לחברו ללא שום תמורה למחילה זה דומה לנותן מתנה, ומחילה באונס  בטלה כאמור משום שהמוחל לא קיבל תמורה למחילתו. לכן בתביעת פיצויי פיטורין בהתפטרות לאחר לידה, כשאין כל סיבה שלא תקבל פיצויים, הרי שהדרישה לחתום על העדר תביעות מוגדרת כאונס מצד המעביד, שמשתמש בכספים המגיעים לה כדי ליצור לחץ עליה, ובתמורה לחתימה לא קיבלה העובדת שום דבר שאינו מגיע לה בדין, לכן תוכל לתבוע למרות שחתמה על העדר תביעות.

[1] סעיף 7 א לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג

[2] חו"מ סי' ר"ה.

[3] שם סעיף ג'.

[4] שם

אולי יעניין אותך גם:

צור קשר לקבלת יעוץ ראשוני

מזונות ילדים-בן מרדן

חובת תשלום מזונות ילדים לפי הדין העברי הינה חובה אבסולוטית ומוחלטת על האב לזון את ילדיו. מהות חובה זו משתנה אומנם בגילאים השונים אך בין אם זו חובה מעיקר הדין, ובין אם זו חובה מדין צדקה, או אפילו רק מכוח תקנת רבנות הראשית עדין זו חובה שמוטלת על האב.

בן או בת שמיוזמתם האישית אינם מעוניינים בקשר עם האב ונמנעים מקשר עמו מוגדרים בפסיקה ההלכתית 'בן מורד' או 'בן מרדן' בין אם הסירוב הוא להיות במשמורת האב או אפילו סירוב להסדרי שהות אצל האב.

בהלכה (שו"ע אבן העזר סימן פב סעיף ז) נפסק שילד מעל גיל 6 המסרב להיות אצל אביו פטור האב ממזונותיו וכלשון החלקת מחוקק (שם ס"ק ט) "כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים".

בפסקי דין רבניים שיצאו מתחת ידם של דייני בית הדין הרבני לדורותיהם מצינו כמה גישות בפסיקת מזונות ילדים לבן מורד. בפסיקה עוצבו כללים וגדרים להגדרת בן מרדן והסנקציות כלפיו [1]. יש כאלו ששוללים לגמרי מזונות ויש שרק מפחיתים, ויש שמבדילים בין בן מורד לבת מרדנית.

כאשר בית הדין הרבני נוכח כי הסיבה לסירוב הבן לקשר עם האב מקורו ב"ניכור הורי" מצד האם כי אז ייחשב הבן לאנוס ולא לבן מורד ולא ישללו ממנו מזונותיו.

כמו כן כאשר המרידה נובעת מהתנהגותו של האב גם אז לא ייחשב בן מרדן אלא אנוס וכלשון בית הדין הרבני הגדול בתיק מספר 993786/2

"…בנסיבות אלו אין אנו מדברים בבן מרדן אלא באב שלא מעוניין באמת בבנו, ואם הבן מרדן – הדבר נעשה בגין מעשי האב.

ונחזי אנן: אם אב מכה את בנו ועקב כך הבן לא מעוניין להיפגש עימו, וכי יעלה על הדעת שהאב יוכל לטעון "יבוא בני המוכה אליי, ואפרנסנו, ואם לא – לא אתן מזונות"? ודאי שאין הדברים כן, וודאי שבמקרה כזה נכוף האב לשלם מזונות לבן באשר הוא שם. משכך, מאי שנא אב המכה את בנו פיזית מאב המכה נפשית? ולעניות דעתנו אב המכה נפשית חמור מהמכה פיזית, וודאי אין הוא יכול לטעון "מכיוון שאין בני נפגש עימי לא אשלם מזונותיו"…

מילים כדורבנות!

נמצא כי שלילת מזונות לבן מרדן יש לו מקור בהלכה אך הקביעה האם מדובר בבן סרבן או בבן מנוכר נתונה להחלטת בית הדין. לא בניקל יחליט בית הדין הרבני לשלול מזונות מילד, ורק כאשר מוכח למעלה מכל ספק שמדובר במרידה שאינה נובעת מהתנהגות האב או מניכור הורי חלילה.

במקרה ונקלעתם למצב כאוב זה מומלץ לפנות לטוען רבני הבקי בדיני משפחה ובפסיקת בתי הדין הרבניים לקבלת ייעוץ מקצועי.


[1] ראה מנחת אברהם ח"ג סימן ד' דעת הגר"א שפירא זצ"ל. מפשטי שאול סמן כ"ג דעת הגר"ש ישראלי הגר"ש גולדשמיט והגר"א יוסף זצ"ל. פד"ר כרך י"ג עמ' 20 דעת הציץ אליעזר. קובץ תחומין כרך ח' עמ' 69-86. תחומין ט"ז 87, 99. עטרת דבורה ח"א סימן ל.